ברנינגמן | אינסוף של מדבר אל הלב

הרבה דברים סיפרו לי על הברנינגמן,

מה שלא סיפרו לי - שזו תהיה חוויה רוחנית בין המשובחות והעמוקות שיצא לי לחוות.

בשנים האחרונות השתתפתי למעלה מ-15 אירועי ברן בארץ (מדברן) וברחבי אירופה, אבל שום דבר לא באמת משתווה למקור.

בחרתי לחשוף את החוויה שלי, שזורה מתוך אהבה והתרגשות אליכם מתוך העיניים שלי.

אל תראו בבלוג הזה בשום צורה כהמלצה להגיע לברן.

אני לא חושבת שהברן היא חוויה שמתאימה לכל אחד,

אלא לסקרנים האמיציים והחוקרים שבינכם,

אלו שמוכנים ללכת צעד אחד יותר ממה שההגיון יכול להסביר.

אלו שיכולים לדמוע מאומנות,

להינות דווקא כשלא נוח, שמחפשים את הקצוות ושוהים בהם,

אלו שמוכנים לקחת את עצמןם להרפתקאה משובחת, אקסטרימיסטית, ושווה כל פסיעה בדרך.

עליתי על טיסה לקצה השני של העולם, ושם חיכה לי -

פלא עצמתי ומדבר שלא רואים בו את הסוף.

חול לבן שנראה כמו אוקיינוס אינסופי מהאגדות ואנשים עם עיניים שובבות

והאומנות הכי מופרכת שקיימת בעולם הזה.

וכל זה

רק לשבוע אחד בלבד

שבעה ימים שעובדים עליהם שנה שלמה, וכל זה נבנה בשביל הרגע הזה שאני אראה את הדרקון בעל 7 הראשי שיורק אש בגובה של בניין ואזכר כמה טוב בני אדם מסוגלים לעשות.

הבלוג הזה מטרתו לשתף על החוויה שלי ועל התרבות המרתקת הזאת שנקראת BURNING MAN - האיש הבוער.

לעוד חוויות ומילים טובות אני מחכה לכם בבלוג שלי באינסטגרם

כל האירועים שלי כאן באתר שלי, אני מזמינה אתכם להיפגש, להתחבר, לחקור דרך מוזיקה ותנועה ואנשים טובים.

מוזמנים לשתף אותי איפה זה פגש אתכם

אוהבת

קארין

ברנינגמן זה לא פסטיבל! אז מה זה?

תרבות הברן היא לא בבעלות אף אחד וזה למעשה ארגון ללא מטרות רווח.

ההפקה לא מספקת שום דבר מלבד מיקום, מוקד חירום ואבטחה.

לא גם לא תאורה, לא חשמל, לא מים לשתייה, לא מקלחות, לא תשתיות,

בטוח שלא "ליינאפ", לא אומנים, ולא שום דבר ממה שאתם מכירים על הפקות "רגילות".

אז מה זה כן?

זו עיר.

ממש ממש עיר עם כל המאפיינים שאתם יכולים לדמיין, רק שהיא עיר זמנית.

היא מוקמת ומתפרקת עבור שבוע אחד בלבד בשנה.

שם העיר היא BALCK ROCK CITY.

יש בה משטרה, דואר, ואפילו אפשר לקבל תעודת תושב! (אמיתי לגמרי)

העיר נבנית לשבוע, ונעלמת כלא הייתה.

אין כסף בעיר, ואין גם סחר חליפין. הכל מבוסס על עקרון ההשתפות והגיפינג.

מה שתעשה - יהיה . מה שתביא - יהיה. מה שלא - לא.

אם חסר לך משהו - תיצור אותו.

אם המוזיקה לא לטעמך - תנגן משהו אחר.

אין אג'נדה, אין מארגנים.

אז איך זה עובד? איך בכל זאת יש רחבות סדנאות אוכל אירועים וכו?

הכל מבוסס על המונח גיפטינג (GIFT) .

כל התארגנות, אדם פרטי, או קמפ, מציעים משהו לפלאייה... במתנה.

זה לא משנה אם זה דבר קטן או גדול, זול או יקר - זה הגיפט שלך לפלאייה ויש לו מקום בתוך הכאוס היפיפה הזה.

כל מה שנוצר בעיר - נוצר על ידי קמפים (מחנות) שנותנים גיפט.

הגיפט יכול להיות רחבה, חיבוק, או מטוס שטס מעל שמי העיר :)

מה שנוצר - יהיה

מה שלא נוצר - לא יהיה.

קונספט מעניין לקחת לחיים שלנו לא? :)

יש לעיר הזאת חוקים, אבל זה לא חוקים רגילים כמו שאנחנו מכירים...

אלו עקרונות, שכל אירוע ברן מזמין את המשתתפים שלו להיצמד אליהם.

ומה שיפה בעקרונות האלו - זה שהם נכונים גם לחיים מחוץ לעיר הזמנית, וברגע שמתרגלים אותם במשך שבעת הימים האלו, מבינים כמה אפשר לקחת איתך החוצה מחוץ למדבר.

עשרת העקרונות נועדו לתת את האופי היחודי של העיר הזאת, ולהזמין את התושבים שלה לחוויה שהם לא חוו כמותה.

העקרונות של העיר

1. הכלה מוחלטת – כל אחד מוזמן להשתתף.

2. הענקת מתנות (גיפטינג) – נתינה ללא ציפייה לתמורה. כך יוצא שכל קמפ או כל אדם פרטי יכול להעניק את המתנות שלו. זה בעצם הדרך היחדיה שבגללה יש תוכן באירוע (מסדנאות, עד מסיבות, והופעות והכל... קורה תחת המשמעות של גיפט).

גיפט של יכול להיות כל דבר... ממרק מיסו ב3 בלילה, לבר טעימת יינות מכל מיני מקומות בעולם, למסאג' רגליים, לסעודת שף מפנקת... הכל קורה לפי עיקריון המידיות - אם ראית משהו שאת אוהבת תעשי אותו עכשיו עוד רגע הוא יעלם....

3. א-מסחריות – אין מסחר או פרסומות. בכלל. זה אומר שלא מפורסמים שמות האומנים על הליינאפ, גם אם זה אומנים הכי גדולים בעולם! שום דבר לא נעשה לשם התהילה או לשם הפרסום אלא נטו לשם האומנות והרגע.

4. הסתמכות עצמית ראדיקלית – אחד העקרונות הכי חשובים שעליהם מבוססת העיר. אני צריכה לדאוג לעצמי להכל ולא להסתמך על אף אחד שידאג לי. לא למים. לא לאכול לא לבגדים... כל אחד אחראי לצרכים שלו.

5. ביטוי עצמי ראדיקלי - כל אחד מבטא את עצמו בחופשיות. איך שבא לו.

6. מאמץ קהילתי – שיתוף פעולה ובניית קהילה.

7. אחריות אזרחית – שמירה על החוק והסדר.

8. לא להשאיר עקבות – השארת הסביבה נקייה. זה ברמה שבסוף הברן, הייתי על הברכיים ואספתי חתיכות קטנות וכמעט בלתי נראות של שאריות, שערות, וכל דבר הכי קטן ומזערי - חוזר איתנו ברכבים ונזרק בפח אשפה.

9. השתתפות – כולם נוטלים חלק פעיל.

10. מיידיות – נוכחות ברגע הנוכחי. אם אני רוצה לעשות משהו - זה עכשיו. שום דבר לא יחכה לי לאחרי. אם ראיתי משהו שאני אוהבת, שאני רוצה או סקרנית לחקור - אעשה זאת עכשיו ולא אחכה להמשך כי זה הולך להיעלם.

כוכב אחר

דמיינו שלכל כיוון שאתם מסתכלים אתם רואים אינסוף של מדבר, שהוא מגרש משחקים למבוגרים.

כולם יפים כל כך בגלל שכבת פודרה עדינה שתמיד עוטפת את הגוף (שזה בעצם החול הלבן, החול של הפלאייה), עיניים עייפות מחוסר שינה אבל סקרנות ורעב לחקור.

יוצאת לנו ברגעים האלה גרסא אחרת, שאולי מעולם לא פגשנו בעצמנו.

הניתוק הוא כל כך מוחלט מהעולם החיצון וזה ממש מרגיש שנחתנו על כוכב אחר לגמרי שיש בו חוקים אחרים.

אנשים שנוסעים באופניים לכיוונים מנוגדים כמעט מתנגשים אחד בשנייה, עוצרים אותך בדרך להציע לך פנקייק, סקה חם, מסאג עם 6 ידיים, אמבטיית קרח, סאונה נוסעת באמצע הלילה...

יש הכל.. מהדברים הכי מופרכים שאתם לא יכולים אפילו לדמיין שקיימים.

לרגעים הכל נראה כל כך כאותי אבל גם כל כך אמיתי...

בכל רגע נתון אפשר למצוא כל כך הרבה,

ממסיבות ענק עם האומנים והשמות הכי מפורסמים בעולם, ורחבות מפלצתיות שנוסעות ויורות לייזר לשמיים, עד לרחבות קטנות עם עשרה אנשים שנראות בעיצוב של מאהל בדואי ומישהו מגיש לך תה קר וחתיכת בקלוואה, מרחב מיניות חופשית ואורגיות (ORGY DOM) ועד לסדנאות עם המנחים הכי נחשבים בעולם.

וכולם! גם האמנים, המנחים, המוזיקאים, היוצרים הנחשבים והטובים בעולם... כולם ברנרנים!!

מגיעים כמו כולם.... לא מקבלים על זה תשלום כלשהו לפי עקרונות הברן,

ומשתתפים ביחד עם כולם ביצירת פאר הזו - כל אחד נותן את המתנה שלו.

תאי אהבה

אחת החוויות החזקות עבורי בברן היה הקמפ - ALL ONE.

הגיפט שלהם (מה שהם הציעו) היה בעצם מקלחות :)

קבוצה של אנשים נכנסת ביחד למעין תא, המלאכים של הקמפ שופכים עליך קצף סבון מלמעלה תוך כדי שהם אומרים לך מילות אהבה ופשוט מברכים אותך בלי הפסקה, ואז שופכים מלא מלא מים, תוך כדי שכולם ערומים. בסוף המקלחות גם מחלקים לך קרם גוף :)

זה חלום! במיוחד שהמקלחות בפלאייה זה מצרך מאוד מאוד נדיר.

כל הרעיון של הקמפ זה.. (ואו כשאני שמעתי את זה הייתי כולי בצמרמורות)

ליצור את המקלחות שהיו בשואה ולהמיר אותם למקלחות אהבה לכולם.

מי שהקים את הקמפ הוא יהודי, ד"ר ברונרס, שיש לו חברת סבונים מאוד מצליחה.

הוא ראה בברן אפשרות להפיץ אהבה וליצור תיקון של ממש לשושלת שלו.

THE PLAYA WILL PROVIDE

כל ברנר מכיר וחי לפי המשפט הזה במהלך הברן.

הפלאייה (כינוי לחול הלבן שעליו מוקמת העיר) תספק את מה שאת צריכה. בזמן שאת צריכה.

לא תמיד מה שביקשת - אלא מה שהכי ישרת את החוויה שלך.

כשהכל מופרך, מיידי, מהיר, ספונטני, מרגש.. בלתי אפשרי כמעט לראות 5% מהמקום הזה,

ולכן כל מה שנותר לעשות, זה דבר אחד בלבד-

לשחרר אחיזה, לבקש מה שבא לך, לזמן את זה ולהסתנכרן עם הפלאייה.

אם תנסי ללכת נגד, במאמץ, זה לא יעבוד... והקסם לא יקרה.

יש למקום הזה רחש מיוחד מאוד שמי שלומד להקשיב, ל"כן" ו"לא" הפנימיים

לומד לנווט את דרכו בין הרעש ולמצוא כל כך הרבה רגעים של עומק ואלוהות.

המקום הזה מלמד אותי פעם אחר פעם שהקסם האמיתי לא נמצא כשאני עוקבת אחרי מה שתכננתי, אלא אחרי החצים הפנימיים שמנחים אותי לאן ללכת, שם נמצא הקול של אלוהים עבורי, שמוביל אותי לאנשים והרגעים שאני צריכה להיות בהם, האנשים שאני צריכה לפגוש והחוויות שצריכות להנחות אותי.

הספינה הטובעת

שם חוויתי את אחד הרגעים המיוחדים שהיו לי בברן הזה.

מגיעים למיצג של נחש עצום שמטביעה ספינה,

הרגע הזה כשעומדים ליד הנחש וקולטים את הגודל שלו ואז רואים את הבועות סבון שיוצאות לו מהנחיריים :)

אנחנו נכנסים לספינה, פותחים תיבות אוצר, מכתבים שהרב חובל השאיר לפני שהספינה טבעה, ונכנסים לדמות ולסיפור ולמסתורין שהאומן בחר להעביר אותנו דרכו.

השקיעה בחוץ מחליפה מיליוני צבעים, והשמיים הופכים ורודים, אנחנו מתיישבים ובוהים באופק האינסופי של המדבר, ההרים, הטפמל ברקע...

לידנו יושבים זוג נוסף ואנחנו מתחילים לדבר איתם.

בהתחלה לא היה לי כל חשק לדבר, הייתי כולי מהופנטת מהשקיעה אבל לאט לאט השיחה הופכת עמוקה ומעניינת ...

"זה שאנשים מתים בישראל ובעזה, זה עצוב", הוא אומר הבחור הניוזילנדי שהרגע פגשנו "אבל זה תמיד היה ככה בכל ההיסטוריה, וגם עכשיו , בכל כך הרבה מקומות בעולם מתים אנשים ויש מלחמות. אתם לא שונים מאף מדינה אחרת".

לרגע היה לי עצוב, האופן שהוא בחר לנרמל את זה..צעקתי עליו מבפנים....

אבל בחרתי לנשום לרגע, לתת למילים לקבל זווית חדשה.

מוות. חיים. הרגע הזה. עצב. שמחה. מלחמה. שלום.

הסתכלתי עליו בעיניים, יכלתי לראות את הנייטרליות וגם האהבה שהוא בוחר לשלוח דרך את המילים שלו.

לתדר שלו, שהיה נעים, אמפתי, רך.

"אל תתנו לזה להפיל אתכם"

הוא לא אמר את זה, אבל שמעתי את זה בין המילים.

שמעתי את זה מהרוח, מהשקיעה מהעיניים של האיש הזר שעד לפני רגע נמנעתי מלשוחח איתו ואני עכשיו רואה את הנשמה שלו.

הוא מתקרב אליי,

היא מתקרבת אליו,

והם שולפים ביחד סיכה קטנה ומיוחדת של סוריקטה.

"זה סוריקטה" הוא אומר לי,

את יודעת מה מיוחד בסוריקטות?

they taking care of each other

בכל פעם שתצטרכי משהו, תרימי את הראש, תסתכלי לצדדים, ותדעי שיש מישהו שדואג לך.

ואם אי פעם תגיעי לניוזילנד, תדעי שיש לך כל מה שאת צריכה, תחפשי את הסוריקטות.

הלב מתרגש, אלו בדיוק הרגעים בפלאייה שהכל מסתנכרן עם הכל,

נפרדים לשלום עם חיבוק כאילו אנחנו מכירים שנים

ואני רגע לפני שעולים על האופניים אל הדבר הבא,

אני נזכרת שכתבתי לו מכתב, PLAYA GIFT :).

זה הרגע, אמרתי בלב,

ורצתי לתיק שלי...

"יש לי פלאייה גיפט בשבילך", אמרתי.

כבר העיניים התמלאו דמעות של התרגשות.

לא זכרתי מה כתבתי שלושה ימים קודם, באוהל, אבל עכשיו זה הרגיש כמו הרגע המתאים

איפה לקרוא את זה? הוא שואל. כאן. עכשיו.

אנחנו מתיישבים על החול, עם הפנים לשקיעה שהולכת ונעלמת. צמרומורות של התרגשות.

וככה נפתח המכתב

"האהבה מרגישה כמו אוקיינוס, ואנחנו לפעמים על ספינה טובעת, ונדרשים לקפוץ ממנה"

אנחנו מסתכלים שמאלה, וקולטים את המיצג המטורף שאנחנו בו.

שאנחנו אשכרה, על ספינה טובעת ...

תכננת את זה ?הוא שואל בדמעות

לא. עניתי. פלאייה פרובייד.

רחבת הנובה - NOVA HEAVEN

עליתי על האיש הבוער - the burning man.

מסתכלת על העיר מלמעלה, הכל מרגיש כמו מגרש צעצועים אחד ענק, דרקונים שיורקים אש, סאונות בלב מדבר, נחשי ענק שיוצאות להם בועות סבון מהתחת, לייזרים שאפשר לראות מהירח.

מרחוק תופס את המבט שלי מיצג אורות ענק בדיפ פלאייה ומשהו בלב שלי אומר לי לעזוב הכל ולנסוע אליו. עכשיו.

אני יורדת במדרגות עץ המעוגלות של האיש, מחפשת את האופניים שלי מבין מאות האורות הזוהרים, עולה עליהם אל עבר המדבר האינסופי. באמת אינסופי.

אני מתקרבת ומתחילה לאט לאט להבין מה אני בעצם רואה.

המילים שנחשפות בפניי מרחוק מעלות לי את הדופק, דמעות מתחילות להגיע והגרון נחנק.

שלט ענק וצבעוני ‏We will dance again

מיצג של NOVE HEAVEN.

שחזור מדוייק של הצילייה האייקונית המקורית כמו שהיא הייתה אז באותה שבת ארורה.

השמות של 407 הנרצחים חרוטים בעץ סללום ארוך וסוחט לב. שם. אחר שם. אחר שם.

שבט של אהבה, בבלאק רוק סיטי נאוודה ארצות הברית, במקום שהם הכי אהבו בעולם - רחבת הריקודים.

מסביבי מתנדבים שמסבירים לכל מי שמגיע מה קרה, איך קרה.

חיבוקים ארוכים, דמעות, חיוכים מנחמים, מבטים בעיניים.

מאחוריי שמעתי את מת’יו, מסביר באנגלית לחברים שלו למה הוא בחר דווקא עכשיו לעשות עלייה לישראל... מספר להם איך הכל שם כל כך מבולגן אבל גם כל כך יפה , כל כך כאותי וגם כל כך אמיתי.

״לא בטוח שתבינו אותי״, הוא אומר, ״וזה בסדר, גם אימא שלי לא מבינה, אבל שם אני הכי אני״.

אני מניחה יד למת’יו על הגב, ואני מזמינה אותו לחיבוק.

וחזרתי לשם שוב, בבוקר של יום שבת. 6:29 בדיוק אותה שעה שהתחילה המלחמה.

אלפי אנשים מחכים לקפטן הוק שישים פליי.

טראנס במערכת סאונד עצומה. אנשים קופצים, בכי, מתפללים עם הרגליים על המוזיקה, מסתכלים לשמיים. אנחנו רוקדים איתכם. הרי זה גם אנחנו, קהילת הרקדנים, אלו שבמשך חייהם הקצרים השתתפו בכל כך הרבה פסטיבלים שאי אפשר לספור… זה גם אנחנו, כל אלו שבשבילם ריקוד זה תפילה זה פורקן זה דרך חיים זה הרבה יותר ממה שאפשר להסביר. זה גם אנחנו, אלו שעל רחבת הריקודים חווים אושר, חווים כאב חווים הכל.

זה גם אנחנו, אלו שבוחרים מאז השביעי לקחת אתכם איתנו לרחבה, בוחרים לרקוד בשבליכם מלאכים שלנו, אנחנו רוקדים איתכם . ‏

We are dancing again

עוד יבוא שלום עלינו....

מרחוק אני שומעת את השיר שהייתי שרה עם אבא שלי בארוחות שישי, "ידיד נפש".

עברית על הפלאייה. בקולי קולות.

אני עוקבת אחרי השירה המהפנטת ומגיעה לקבלת שבת של מאות אנשים לבושים לבן.

הם מבקשים מאיתנו להניח את היד על הראש של החבר לידנו ולקרוא ברכת כוהנים.

"יברך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך' ישא ה' פניו אליך וישים לך שלום"

כמובן שהשנה (2024) כל מילה של שלום מרגישה כמו חלום כל כך רחוק שמפלח כל חלק בגוף. כל כך הרבה מסביבי כולל אני מתחילים להתייפח בבכי.

בכי של תקוה בכי של אהבה בכי של כאב. מסתכלים אחד לשנייה בעיניים, לא מכירים, אבל גם מכירים כל כך טוב.

ברכה על הלחם, וקידוש.

עולה זמר ערבי ומצטרף אליהם ל"עוד יבוא שלום עלינו", בערבית

לא נשארת עין אחת יבשה.

אין ספק שלהיות ישראלית על הפלאייה בשנת 2024 זה לא עניין של מה בכך. החטופים איתי בלב, החיילים, המשפחה שלי, מה שאנחנו עוברים כעם הוא משהו שלקחתי איתי לפלאייה, שיודעת להכיל את כל המורכבות הזאת בצורה גאונית. ולתת מקום לכל הצבעים והצורות לקבל מקום, גם לעצב הכי עמוק וגם לתקווה הכי גבוהה.

כל יום אקסטטיק

אחד הקמפים הכי משמעותיים שהיו לי בברן - היה הRYTHEM WAVE.

קמפ של אקסטטיק דאנס, או חמשת המקצבים, שאלו בעצם פורמטים של ריקוד חופשי.

מי שלא יודע חלק מרכזי מאוד ממה שאני עושה זה אקסטטיק דאנס לנשים, והקמפ הזה נתן לי אפשרות שוב להתאהב בכלי המטורף הזה שנקרא אקסטטיק דאנס

אין לי שום תמונות להראות לכם מאחר ואסור לצלם שם

מה שכן - הייתי שם כל בוקר. לא משנה מה.

לא משנה כמה הלילה נמשך עד הזריחה, המשכתי אותו ישר לשם. 10 בבוקר ריקוד.

שעתיים.

בלי דיבורים. עשרות אנשים בכל הגילאים.

רוקדים, בוכים, מאושרים... מה לא.

הברן הוא כל כך אינטסיבי מבחינת תחושות. מגיעים לקצה. קצה של השמחה שהגוף שלי יכל לחוות וגם קצה של רגש..

הרחבה הזאת הייתה עבורי תפילה מאוד משמעותית לכל מה שצריך להיות מעובד.

ריקוד הוא תפילה. וכדי שזה יהיה כזה - ראוי לשים בו כוונה. זה בדיוק מה שמצאתי ברחבה הזאת. כל בוקר מחדש תפילה.

אני חוזרת עם כל כך הרבה השראה מהרחבה הזאת, להמשיך לעשות את מה שאני עושה, להפגיש אנשים עם המוזיקה ועם הגוף שלהם דרך הרחבה.

אז מאיפה מתחילים

זה אירוע יקר... רק כרטיס עולה 575 ש"ח ואני מזכירה לכם שהוא לא כולל שום דבר מהכניסה עצמה.

לא לינה לא אוכל לא מים... צריך להתארגן על קמפ, על ציוד קמפינג או וואן.

אפשר לקנות כרטיס באתר הרשמי של הברנינגמן, או בקבוצת ישראלים בפייסבוק שבדרך כלל מתחילה להיות פעילה בסמוך לאירוע.

אפשר למצוא קמפ ולהיות חלק ממנו ואז דואגים לכם לדברים הבסיסים של אוכל ומים, או להגיע בוואן ולהיות מה שנקרא FREE CAMPING. יש יתרונות וחסרונות לכל אחד מהם אבל זה מאוד תלוי באיזה קמפ אתם ועם מי אתם ומה העלות של הקמפ. אז אם אתם עוד מתלבטים עדיף לכם קודם לחפש להצטרף לקמפ דרך אחת הקבוצות ישראלים בפייסבוק. בכללי, זה נורא נחמד להגיע כחבורה קטנה, לי זה מרגיש חוויה יותר נעימה בטוח מאשר להגיע לבד אבל כמובן שזה תלוי בכישורי התערבבות שלכם :)

ההקמות שהשתתפתי בהם הקנו לי כרטיס חינם + כל התנאים של הקמפ בחינם, אבל עבדתי בטירוף שבוע שלם, תלוי בכם ובשיקולים שלכם, אני ממש נהנתי מלהיות חלק מכל ההקמה זו חוויה מדהימה להגיע לפני כולם ולראות את העיר קמה ונבנית, זה כן דרש עבודה פיזית קשה לעיתים, בחום, בלי הרבה תנאים. אקסטרים כבר אמרתי?

לינה

כמובן שהכי נוח ומפנק זה לישון בוואן, לא רצינו לשלם את העלויות השכרה של וואן לכן ישנו בשיפט פוד SHIFT POD. היה ממש החלטה מעולה וסופר נוח, זה כמובן בהתחשב בכך שהקמפ סיפק לנו מים חשמל ארוחות ושירותים.

אנחנו היינו חלק מקמפ מאוד גדול, הגעתי להקמות של שבעה ימים (זוכרים שאף אחד לא מקים שום דבר בשבילנו ואנחנו עושים את הכל לבד? זה חלק מהחוויה) וגם פירוקים של שלושה ימים אחרי.

זה לגמרי אולי אחד החסרונות של קמפ, אם אתם מגיעים עצמאי אם אתם פשוט מקפלים את עצמכם בסיום וזהו, כשזה אופרציה של קמפ זה כמובן דורש ערמות של עבודה.

המזג אוויר יכול להיות קשוח, מאוד. או נעים. ממש תלוי במצב רוח של הפלאייה :)

סופות חול מטורפות שלא רואים כלום 20 מטר קדימה, לגשם, לחום קיצוני, לרוחות חזקות..

זה טבע מאוד עצמתי ולא מאוד מרחם, וממש לא משנה לו שבדיוק עכשיו קורה האירוע שהגיעו אליו 70 אלף איש מכל העולם, טבע זה טבע וזה בעיני חלק מאוד יפה ומשמעותי במסע הזה.

יש דרכים להתמודד עם זה, כמו ציוד מתאים וכו.

הכל מפורט ברשימת הציוד.

רשימת ציוד אנגלית

איך כל זה בכלל התחיל?

1986, שני חברים בסן פרנסיסקו, החליטו לבנות דמות אדם מעץ ולשרוף אותו כאקט של ביטוי לחופש ואומנות.

הטקס הזה, הפך להיות שנתי, ואנשים התחילו להתאסף כדי לצפות, להשתתף ולהביא אומנות ומוזיקה משלהם .

בשלב כלשהו אסרו עליהם לבצע את הפעילות השנתית הזאת בחוף, והברנינג מן עבר לנוואדה, לאזור המדברי הידוע בשם בלאק רוק דזרט (Black Rock Desert). שם הוא התרחב ונהפך לפסטיבל ענק שמושך עשרות אלפי אנשים מדי שנה.